חשיבות הגוף היהודי

חשיבות הגוף היהודי

קרבן תודה בא גם עם חלות חמץ

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ…" (ב,יא); וכן בפרשתנו "לא תאפה חמץ" (ו,י). בפרשתנו מסופר על יוצא דופן, הוא קרבן תודה, המלווה בלחמי חמץ, ככתוב:

"וזאת תורת זבח השלמים… אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וסולת מרבכת חלת בלולת בשמן, על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ז,יא-יג).

מסביר רש"י קרבן זה "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי

הים, והולכי מדבריות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה (תהלים קז,כא-כב), אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן; והקריב על זבח התודה - ארבעה מיני לחם, חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלשה מיני מצה, וכתיב על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין עשר חלות…".

קרבן עצרת בא עם חמץ - ההסבר לפי המהר"ל

ישנו יוצא דופן נוסף והוא קרבן עצרת, שמביאים בו לחם על שני כבשים שמקריבים בחג השבועות. המהר"ל בספרו תפארת ישראל הביא מספר טעמים לכך (פרק כה), וזו לשונו על עיקר הטעם "ועוד רמז בזה מה שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו… ולכן ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ, וזהו עיקר הטעם, אך צריך אל הבנתה חכמה ועמק מאד בענין זה, ולא כמו שאר קרבנות שאסור להקריב חמץ אל המזבח כי היצר הרע מרוחק מן עבודת השם יתברך, אבל ביום מתן תורה, שהתורה שומרת מן יצר הרע עד שאינו מושל באדם אין הרחקה אליו, ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא" (עמ' עח). כלומר, בחג השבועות יש הארה מיוחדת של תורה יותר משאר הימים, ועקב כך התורה ביום זה שומרת ומצילה מיצר הרע ולכן ניתן להקריב [ואף מצוה] חמץ המסמל את יצר הרע.

 

ביאור איסור הקרבת חמץ

מדוע החמץ נאסר בבית המקדש כמעט בכל ימות השנה, לעומת החיים הרגילים הנאסרים בחמץ רק בחג הפסח? ומדוע קרבן תודה יוצא דופן וצריך להקריב את חלק מחלותיו חמץ?

כמובן שטעמי תורה נשגבים מבינתנו. נלע"ד בעזה"י להמתיק מעט את טעם הענין. החמץ מסמל את החומריות [משמשת כיצר הרע] משני היבטים: א. הוא תופח וגובה וזה מרמז על הגאווה השקרית. כלפי חוץ החמץ נראה גבוה והמתבונן בו חושב שכולו מלא בבצק, אבל באמת החמץ מלא חורים וכמות הבצק בו היא כמו במצה. ב. מצד שהחמץ הוא תוספת לא הכרחית על הבצק [הראב"ע אומר שעבדים אוכלים מצות, לחם זו הנאה, תוספת לא הכרחית], והוא נעשה על מנת שיאכל בהנאה לעומת אכילת המצה הקשה.

אמנם ביום חול אנו אוכלים חמץ, כיון שיש לאדם בחירה חופשית ויש בידו היכולת לעסוק בחומריות העולם הזה לצורך פרנסתו וחיי העולם. מכל מקום, ישנם שבעה ימים בשנה שבהם אנו אוכלים רק מצה [פסח], על מנת להזכיר לנו שלא החומריות עיקר אלא הרוחניות והחומריות משמשת את הרוחניות, וכן כדי שנעבוד על עצמנו לתקן את החומריות והגאווה.

לעומת זאת, בקודש אין מקום לויתורים, וצריך לשאוף לשיא הרוחניות. לכן צריך שתהיה לאדם ענווה תמידית בהמצאו בתוך הקודש פנימה, ליד בורא עולם אשר אמר על בעל הגאוה "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". לכן בבית המקדש כל השנה אסור להקריב מנחה חמץ, חוץ מקרבן עצרת וקרבן תודה.

באור נוסף להבדל בין פסח לעצרת

נלע"ד בעזה"י הסבר נוסף מדוע דוקא בעצרת מביאים קרבן חמץ, ומדוע דוקא בפסח נאסר על עם ישראל לאכול חמץ.

פסח ועצרת הם חגים הפוכים אשר משלימים האחד את השני. חג הפסח מסמל את עצמאותו הגשמית של עם ישראל, כיון שזהו חג שבו עם ישראל יצאו ממצרים והוא מציין זאת בכל דור ודור. חג העצרת מסמל את הרוחניות של עם ישראל, את התורה. התורה קושרת שני חגים אלו על ידי ספירת העומר אשר מחברת בין פסח לעצרת, ללמדנו שעל שני הדברים להיות ביחד.

כלומר, אילו עם ישראל יתנתק מקיום התורה ומצוותיה ארץ ישראל תקיא אותו והוא ילך לגלות. ואילו עם ישראל יהיה תחת שלטון גויים בגלות [שלטון גויים בארץ ישראל גם נחשב גלות לשכינה, ומקומות בארץ ישראל הנמצאים בשליטת אומות העולם נחשבים כחרבים, ואם הם מערי יהודה עלינו לקרוע בראותם - שו"ע תקסא (א), ב"י ומ"ב], אף אם יקיים תורה ומצוות הוא לא ימלא רצון ה', שהרי עדיין השכינה בגלות.

וזו לשון המהר"ל ב"נצח ישראל" (פ"א): "וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים". עיי"ש באורך.

אולי משום כך נאסר עלינו לאכול חמץ דוקא בפסח שמסמל את החרות הגשמית, על מנת שלא נטעה בפסח ונחשוב, שיש חשיבות רק לצד החומרי של שלטון ישראל ולחירותו הגשמית, לכן התורה אסרה חמץ המסמל את החומריות, ללמדנו על האיסור להיות חומרי בלבד. זו גם הסיבה שבעצרת המסמלת את החרות הרוחנית צריך להקריב חמץ, על מנת שלא נטעה בעצרת ונחשוב, שרק הרוחניות [תורה ומצוות] חשובה והיא לא צריכה את הכלים החומריים. לכן אומרת התורה שנקריב חמץ, המסמל את החומריות, ללמדנו שיש חשיבות לחומר כאשר הוא נלווה לקודש, כמו שהחלות היו נלוות לקרבן שהוא העיקר.

מדוע קרבן תודה בא חמץ

קרבן תודה מיוחד משאר הקרבנות בכך, ששאר הקרבנות באים על דברים נפשיים, רוחניים, ועל כל מיני סוגי חטאים שפוגעים בנפש ולא בגוף, ואילו קרבן תודה בא על הצלת הגוף. התורה מלמדת אותנו בכך, שהיא מחשיבה את גוף האדם ודואגת לחייו הבריאים והתקינים, ואיננה בעד סיגופים ותעניות [אלא רק במקרים יוצאי דופן, לצורך חזרה לשביל הזהב התורה מעודדת סיגופים]. לכן גם כאשר גופו של האדם ניצל מסכנה צריך להודות לקב"ה, והוא עושה זאת גם בכך שמביאים בנוסף לקרבן גם חלות חמץ הרומזות לגוף החומרי שניצל מהסכנה.

אמנם מביאים עשר חלות חמץ המסמלות את הגוף, החומר, אבל יחד איתן מביאים עוד שלושים מצות, על מנת שהחמץ יהיה בטל כלפי המצות, ללמדנו שגוף בריא אינו מטרה בפני עצמה אלא הוא אמצעי לחיי הרוח, למלא רצון ה' ככתוב "בכל דרכך דעהו".

שמעתי בשם אחד מאדמורי גור על מאמר חז"ל "הני בבלאי טיפשאי שאכלי נהמא בנהמא". רמזו לנו חז"ל על הטיפשים שאוכלים כדי לעבוד ועובדים כדי לאכול, והכל נע סביב החומריות, ולכן הם חשובים כאוכלים לחם עם לחם, הכל לחם המסמל את החומריות.